מגזין הקול היהודי פרשת בשלח

יוסף רוסו

ההגה בידיים שלהם

הציבור החרדי הוא צרכן התחבורה הגדול בישראל, אך את המפתחות הוא מותיר לאחרים. תשומת לב מערכתית מצד ההנהגה החרדית והממשלה יכולה להפוך את האבסורד הזה להזדמנות: חיבור בין ענף שמשווע לידיים עובדות ומוצף בערבים, לבין מגזר שמחפש אפיקי פרנסה והשתלבות במינון שלו

השעה אחת עשרה בלילה בצומת שילת, בואכה מודיעין עילית. בתחנה, סצנה שחוזרת על עצמה בכל ריכוז חרדי: עשרות אברכים, נשים עם עגלות ונערים שחוזרים מהישיבות מצטופפים בהמתנה לקו 210. כשהאוטובוס מגיע, הם עולים, מעבירים רב-קו ומתיישבים. הנהג, בחור צעיר ממזרח ירושלים או מהכפרים הסמוכים, סוגר את הדלתות ויוצא לדרך.
בתוך חלל האוטובוס חמישים נוסעים שמייצגים את הקהילה השמרנית ביותר במדינה, ונהג שמגיע מתוך מתח לאומי שרק מתחדד כשמדובר בחברה החרדית. שגרה של תלות הדדית מוזרה בין שני מגזרים שמורגשת בכל ברקס, בחשדנות בתחנות, במוזיקת הרקע ולא פעם גם באירועים אלימים שעוד נדבר גם עליהם. 

הלקוח הכי גדול, הנהג הכי חסר

אחת התופעות המטרידות שנחשפו בתחקירי "הקול היהודי" נוגעת לחיים הכפולים של חלק מהנהגים. בעוד שכלפי חוץ מדובר בעובדים חיוניים שמסיעים תלמידים וקשישים, הרשתות החברתיות מספרות סיפור אחר.
ניטור שביצענו אחר פרופילים של נהגים בחברות הגדולות ביותר חשף תבנית חוזרת: נהגים המועסקים על ידי המדינה, שמעלים בשעות הפנאי סרטוני טיקטוק ופוסטים בפייסבוק המביעים תמיכה גלויה בטרור. בחלק מהמקרים תועדו נהגים כשהם מהללים את מבצעי הטבח, ובמקרים אחרים פורסמו תמונות עם נשק או סמלי ארגוני טרור. הפער הזה, בין הנהג שמחייך לנוסע בבוקר לבין האיש שמייחל למותו בלילה, יוצר שבר אמון עמוק שקשה לאחות.
ויש גם את "טרור האוטובוסים המוזיקלי" - תלונות רבות שהצטברו במערכת עוסקות לא רק בטעם מוזיקלי רע אלא בהשמעה מכוונת של שירי הלל לשהידים ("נשידים") או קריאות לאומניות בווליום גבוה בתוך אוטובוסים מלאים בנוסעים חרדים או דתיים. בקווי השירות למודיעין עילית, ביתר עילית ויהודה ושומרון, דווחו מקרים שבהם נהגים סירבו לבקשות להנמיך את המוזיקה, ובמקרים מסוימים אף הגבירו אותה בתגובה להערות. הסיטואציה הזו הופכת את הנסיעה למפגן כוח: הנהג מסמן טריטוריה, והנוסעים נאלצים לשמוע בשתיקה דברי שבח למי שמבקשים לפגוע בהם.
דפוס פעולה נוסף שעלה מהדיווחים הוא השימוש בשירות עצמו ככלי נשק. עדויות של חיילים, נערים בעלי חזות "מתנחלית" ותושבי יו"ש מתארות מקרים של דילוג מכוון על תחנות. הנהג מזהה את הממתינים בתחנה, ומחליט פשוט לא לעצור. במקרים אחרים דווח על נהגים שפתחו דלתות רק לנוסעים מסוימים, או הורידו נוסעים בצמתים מרוחקים ולא בטוחים בניגוד למסלול הקו, כסוג של ענישה.
אבל מעבר להטרדות ולהסתה, התקופה האחרונה סיפקה תזכורות כואבות לפוטנציאל הנפיץ של המצב. האירוע בינואר 2026 בירושלים, שבו נהג אוטובוס דרס למוות מפגין במהלך מחאת גיוס ברחוב בר אילן, מהווה נקודת קיצון. גם אם הנהג טען שחש מאוים, התוצאה הקטלנית המחישה את חוסר היכולת של המערכת להכיל את המפגש הטעון בין המון זועם לנהג בודד מקבוצת מיעוט.

"אני עושה חשבון נפש אם להישאר בתחום"

השיחות שערכנו עם גורמים בענף - מבעלי חברות ועד לנהגים בודדים - חושפות מציאות לא פשוטה בענף. זו לא רק שאלה של אידיאולוגיה, אלא מודל כלכלי ותרבותי שבינתיים אין מי שמנסה לרומם אותו. 
מנחם (שם בדוי), בעלים של חברת הסעות חרדית ותיקה, נשמע בשיחה עמו כמי שכבר ראה הכל, אבל התקופה האחרונה שברה גם אותו. כשאנחנו שואלים אותו על "מצוקת הנהגים", הוא צוחק בצער. "מצוקה זו מילה עדינה", הוא אומר. "זה קטסטרופה. כרגע, בזמן שאנחנו מדברים, יש לי בחניון שלושה אוטובוסים שעומדים דוממים. אני משלם עליהם ביטוח, רישיונות, פחת והם לא זזים. למה? כי אין נהג".
הסיפור של מנחם הוא תמצית הפרדוקס. מאז ה-7 באוקטובר, הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. מנהלי סמינרים, ראשי ישיבות והורים מבוהלים דורשים דבר אחד: "רק נהגים יהודים". "הם בהיסטריה", הוא מתאר, "אומרים לי 'מנחם, אני לא רוצה בני דודים אצלי בשער'. אני עונה להם: בשמחה, אבל מאיפה אני אביא? אני אומר לך את האמת, אני נלחם בשיניים להחזיק "עבודה עברית". זה עולה לי בבריאות".
ומה עם הכשרה? יש חבר'ה שרוצים ואין להם רישיון?
"יש. אבל זה סיפור. להוציא רישיון על אוטובוס זה עשרת אלפים שקל, זה חצי שנה לימודים. אברך שאין לו כסף למכולת, מאיפה יביא עכשיו עשירייה לרישיון? המדינה הייתה צריכה לבוא ולהגיד: "אני מסבסדת רישיון לחרדים". כמו שעשו בהייטק. למה בהייטק כן ובהגה לא? זה מקצוע חיוני".
החסם, מתברר, הוא לא רק השכר השעתי, אלא התנגשות חזיתית בין דרישות המקצוע לאורח החיים החרדי. "נהג ממזרח ירושלים בא לעבוד", מסביר מנחם בכנות בוטה. "הוא רוצה את ה-12, 14 שעות על ההגה, הוא רוצה את השעות הנוספות. לעומתו, אברך שיוצא לעבוד רוצה להיות ביום שישי ב-11:00 בבוקר כבר אחרי עבודה, בדרך למקווה, לעזור לאישה לשבת. אבל מה לעשות שהמוסדות מסיימים ב-12:30? מי יחזיר את הילדים? כאן זה נופל".
לדבריו, המדינה יצרה מלכוד שמונע תחרות אמיתית. מכרזי ההסעות של הרשויות המקומיות מקובעים על מחירים היסטוריים שלא עודכנו, בעוד שההוצאות (סולר, ביטוחים) זינקו. "מאיפה אני אתן לנהג יהודי, אב למשפחה ברוכת ילדים שצריך 12 אלף שקל נטו כדי לשרוד, שכר כזה? אז מי מוכן לעבוד ב-45 שקל לשעה? מי שאין לו ברירה, או מי שגר בכפר וזה נחשב עבורו הון".

הפתרון בהישג יד: להחזיר את ההגה לידיים הנכונות

אם אצל המעסיקים הייאוש הוא כלכלי, אצל הנהגים היהודים בשטח הוא מתובל בזעם עצור ותחושת נרדפות. גד (שם בדוי) נהג ותיק ומפעיל בתחום, מתאר בשיחה טעונה מציאות של "הישרדות". מבחינתו, המדינה לא רק שלא מעודדת נהגים חרדים, אלא שמה להם רגליים במכוון.
"הענף הזה צריך להיסגר", הוא יורה. "אנחנו מרגישים כמו גנבים. הרשויות רודפות אותנו, המחירים ברצפה, והנהגים היהודים נשחקים". במונולוג כאוב הוא חושף את הצד האפל של הבירוקרטיה: בנו של גד, שביקש להוציא רישיון לאוטובוס, נדחה לדבריו על הסף במכוני המיון הרפואיים (המרב"ד/צבר) בשל היעדר שירות צבאי. "שאלו אותו 'למה לא עשית צבא?' וזרקו אותו מכל המדרגות", הוא טוען. גם אם מדובר בחוויה סובייקטיבית, היא משקפת תחושה רווחת בקרב דורשי עבודה חרדים: המערכת שנועדה לסנן נהגים מסוכנים, מסננת דווקא את אלו שהכי נחוצים לה.
במשרדים של "קרן קמ"ח" (קידום מקצועי חרדי) בירושלים מנסים לפצח את האנומליה הזו כבר שנים. עו"ד אברהם יוסטמן, סמנכ"ל הקרן, הוא אולי האיש שמכיר את הנתונים טוב יותר מכל אחד אחר. השיחה איתו חושפת שמעבר לשאלת השכר והשעות, יש פיל לבן נוסף בחדר שאיש לא אוהב לדבר עליו: הכבוד.
הוא מניח את האצבע על הנקודה הרגישה ביותר בחברה החרדית – המעמד החברתי. "צריך להגיד ביושר", הוא אומר, "התחום הזה סובל מדימוי עצמי נמוך. אם אתה עובד בעיר שבה אתה גר, אתה מתחכך בציבור, ואנשים לא תמיד נותנים לך את הכבוד הראוי כנהג תחבורה ציבורית".
במילים מכובסות פחות: בחברה שבה "בן תורה" הוא הטייטל הנחשק ביותר, וגם מי שיוצא לעבוד מעדיף להיקרא "איש עסקים" או לעבוד במקצוע משרדי, הישיבה מאחורי ההגה נתפסת כירידה במעמד. "לא כולם מוכנים לזה", הוא מודה. לדבריו, ב'מרכזי כיוון' שמפעילה הקרן, הם עורכים אבחונים כדי למנוע עוגמת נפש. "זה לא חוכמה שתנסה להיות נהג ואחרי שלושה חודשים תגיד 'יצאתי עם חוויה שלילית'. אתה צריך לשאול את עצמך: האם אתה טיפוס שצריך לשבת מאחורי מחשב בחדר סגור, או שמתאים לך להתחכך באנשים?".
אבל גם מי שמוכן למחול על כבודו ולצאת לכביש, נתקל בחומה בירוקרטית אטומה. בעוד הנהגים בשטח האשימו את משרד הרישוי באג'נדות פוליטיות, יוסטמן מצביע על כשל טכני אבל קטלני: המרב"ד (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים).
"הכשרה מעשית ועיונית אפשר לעשות מהר", הוא מסביר, "הבעיה הייתה ועדיין קיימת עם התורים לבדיקה הרפואית שמאפשרת לך להיות נהג ברכב ציבורי". לדבריו, הבירוקרטיה שם "מאוד מסורבלת" וההמתנה יכולה לארוך חודשים ארוכים. המשמעות דרמטית: אברך שקיבל החלטה קשה לצאת לעבוד כי נגמר לו הכסף במכולת, לא יכול להרשות לעצמו לשבת חצי שנה בבית ולהמתין לפקיד שיחתום על טופס. "זה מרפה את ידיהם של הרבה אנשים", אומר יוסטמן. הם פשוט מוותרים והולכים לעבוד במקום אחר.
בעוד הנהג גד תיאר בכאב כיצד בנו נזרק ממכוני המיון בגלל שלא שירת בצבא, יוסטמן שולל זאת מכל וכל. "אני לא חושב שזה המצב", הוא פוסק. "דרושים כל כך הרבה נהגי אוטובוסים ומשאיות בארץ, שמקבלים את כולם בזרועות פתוחות". לדבריו, אי-השירות הצבאי הוא לא פקטור, והביקוש לנהגים הוא "יציב".

חישוב מסלול מחדש

המשבר בתחבורה הציבורית הוא לא גזירת גורל, אלא תוצאה של מדיניות. הנתונים מראים בבירור: הגברים החרדים הם עתודה תעסוקתית אדירה, והביקוש לנהגים הוא אינסופי. החיבור ביניהם אפשרי, אבל הוא דורש מהמדינה להפסיק לחשוב במונחים של "התייעלות" ולהתחיל לחשוב במונחים של "התאמה".
הנה כמה מהפתרונות שנסחנו ביחד עם אנשי קרן קמ"ח. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל זה בהחלט יכול לקרות אם כל הצדדים יחליטו לסובב את ההגה.
1. המכרז החרדי: "משרת אב" במקום "משמרת מפוצלת"
החסם הגדול ביותר, כפי שזעקו המעסיקים, הוא אורח החיים. אב למשפחה ברוכת ילדים לא יכול לעבוד במשמרות מפוצלות שנמרחות על פני 14 שעות, עם "חורים" באמצע היום שבהם הוא לא מקבל שכר.
הפתרון: כשהרשויות רוצות הן יודעות לייצר "מכרז מותאם". במקום יעילות מקסימלית, ליצור מסלול של "משרת אב" או "משמרת רצופה". תחשבו על נהג שעובד משעה 12:00 בצהריים ועד 20:00 בערב. זה מאפשר לו ללמוד ב"כולל" בבוקר, להיות עם הילדים בערב, ולהביא משכורת מכובדת. נכון, זה עולה למדינה יותר כסף (כי צריך יותר נהגים כדי לכסות את היום), אבל המחיר של חוסר הביטחון והאוטובוסים המושבתים גבוה הרבה יותר.
2. מסלול ירוק במרב"ד: בירוקרטיה מצילת חיים
לא ייתכן שבשנת 2026, אדם שרוצה לעבוד יחכה חצי שנה לאישור רפואי. 
הפתרון: יצירת מסלול VIP להכשרת נהגי רכב ציבורי. המרב"ד (המכון הרפואי) צריך לקבל תגבור כוח אדם ייעודי, או לחלופין להפריט את הבדיקות למכונים חיצוניים בפיקוח, עם התחייבות לתשובה תוך 14 יום. כל יום שבו נהג פוטנציאלי יושב בבית וממתין לטופס, הוא יום שבו הציבור מפסיד.
3. סבסוד הרישיון: כמו בהייטק, כך בהגה
המדינה משקיעה מיליונים בהכשרות הייטק לגברים חרדים, מתוך הבנה שזה מנוע צמיחה. רישיון לאוטובוס עולה כ-10,000 שקלים – סכום דמיוני לאברך ממוצע.
הפתרון: קרן הלוואות או מענקים מותנית עבודה. המדינה תממן את הרישיון, והנהג "יחזיר" את ההלוואה דרך שנת עבודה בחברה ציבורית. זה יסיר את החסם הכלכלי הראשוני ויזרים דם חדש למערכת.
4. ביטחון תעסוקתי ופיזי
אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. הנהגים היהודים חשים נרדפים, והנוסעים חשים מאוימים.
הפתרון: הכרה במקצוע הנהיגה כעבודה מועדפת או חיונית, תוך מתן מעטפת ביטחון. זה כולל הצבת מחיצות מגן תקניות בכל האוטובוסים ומצלמות אבטחה המחוברות למוקד עירוני. כשהנהג ירגיש "בעל הבית" באוטובוס ולא אורח מפוחד, גם הדימוי העצמי של המקצוע יעלה.
5. ופנימה להנהגה החרדית: להפסיק להיות "שק חבטות"
הציבור החרדי לא יכול להמשיך לזעוק על "עבודה עברית" ולדרוש ביטחון אישי, כשבפועל הוא מעדיף להישאר לשבת בנוחות במזגן מאחור. אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו: גם להיות צרכן התחבורה הגדול ביותר, וגם לסרב לקחת חלק בתפעול שלה.
יש כאן הזדמנות היסטורית למגזר להפסיק לשמש כ"שק החבטות הלאומי" בסוגיות של טפילות ותלות, ולהפוך לגורם שמחזיק עורק חיים קריטי במדינה. כניסה מסיבית לענף היא לא רק פתרון כלכלי למשפחה הפרטית, אלא אמירה ציבורית: אנחנו לא רק "נוסעים", אנחנו מובילים. אנחנו לא רק צורכים ביטחון, אנחנו מייצרים אותו. השינוי האמיתי לא יתחיל רק כשהאוצר יפתח את הכיס, אלא כשהחברה החרדית תפסיק לראות בהגה פחיתות כבוד, ותתחיל לראות בו שליחות של הצלת נפשות ואחריות לאומית.
אם החברה הישראלית רוצה לראות את האברך מבני ברק יושב מאחורי ההגה, היא צריכה להפסיק להסתכל עליהם כעל משתמטים ולהתחיל להסתכל עליהם כעל נכס אסטרטגי. השילוב של החרדים בתחבורה הוא לא רק פתרון למצוקת הנהגים אלא דרך להחזיר את תחושת הביטחון, את השליטה ואת ה"נורמליות" לנסיעה הפשוטה שבין הבית לעבודה.

מאת: יוסף רוסו, הקול היהודי

זה לא רק לנטוע עץ ולשכוח - איך בוחרים ומטפחים את עץ הפרי החדש שלכם?

טו בשבט הזדמנות מצויינת לחידוש הברית עם הארץ בנטיעת שתיל פרי שעם סבלנות וקצת השקעה יגדל וישבח אתכם ואת הארץ בפרי משמח. מדריך מעשי לעבודת ה' דרך הגינה וגם מחשבות חיוביות על החקלאות התעשייתית שאוהבים להכפיש.

מה נוטעים? קטלוג מקוצר למתחילים

כדי לעזור לכם בבחירה, הנה כמה אפשרויות נפוצות, עם היתרונות ("למה כן") וגם האתגרים שחשוב להכיר ("למה לשים לב"):
1. הדרים 
למה כן: הקלאסיקה הישראלית. עץ ירוק עד (תמיד יפה בעיניים), ריח טוב בפריחה, ושימושי מאוד במטבח. הקומקווט (תפוז ננסי) מצוין גם למי שמגדל בעציץ גדול במרפסת.
למה לשים לב: הדרים צריכים הרבה מים ומי שיכול גם דישון (אחרת העלים מצהיבים). מי שישקה כמו שצריך במהלך הקיץ יקבל פרי גדול ומלא ומי שלא יקבל בעיקר קליפה עבה… בנוסף, יש מזיק נפוץ ("עש המנהרות") שיוצר ציורים על העלים, ודורש טיפול פשוט אך עקבי בחומר מתאים (כמו "קונפידור" או חלופות טבעיות).
2. רימון
למה כן: עץ חזק, שורדני, עם פריחה אדומה מרהיבה וכמובן אחד משבעת המינים ומלך החגים.
למה לשים לב: בחורף הוא נשיר (עומד בשלכת), אז אל תיבהלו כשהוא נראה "מת" כמה חודשים בשנה. האתגר הגדול: המזיקים אוהבים אותו. כדי לאכול פרי שלא יושמד על ידי זבוב הפירות ומזיק בשם כחליל הרימון, תצטרכו לעטוף את הרימונים בשקיות רשת (כיוס) עוד כשהם קטנים על העץ. ממש מעט אחרי החנטה. בלי זה – רוב הסיכויים שלא תאכלו את הפרי.
3. תאנה
למה כן: צמיחה מהירה מאוד, נותנת צל נהדר, והפרי מתוק מדבש (ממש).
למה לשים לב: שורשים רציניים. לא לשתול תאנה קרוב לבית, לביוב או לריצוף. השורשים שלה חזקים ויכולים לגרום נזק לתשתיות. בנוסף, הפרי מושך צרעות וציפורים, ואם הוא נופל על הרצפה הוא מלכלך מאוד. מתאים למי שיש לו שטח גדול רחוק מהבית.
4. מנגו
למה כן: החלום הישראלי המתוק. עץ יפהפה, ירוק עד, שנותן צל נעים ופרי אהוב במיוחד. זן המיה קלאסי לא רק כי הוא טעים אלא כי גם העץ עצמו מגיע למבנה יפה ביחס לזנים אחרים. 
למה לשים לב: רגיש לקור. אם אתם גרים במקום שיש בו קרה בחורף (כמו בהרים גבוהים), הוא יתקשה לשרוד. כמו כן, הוא הופך לעץ גדול מאוד – תכננו לו מקום בהתאם.
פעולה חשובה לתחזוק הפריחה כך שתגיע לחנטה וגידול הפרי: גיפור (מלשון גופרית). תשאלו במשתלה - תרכשו לכם מכשיר גיפור פשוט שילווה אתכם לאורך השנים וכשהעץ פורח תרססו אותו כל שבועיים, עד לחנטה.
עוד דבר חשוב מאוד כשאתם נוטעים מנגו - הקפידו לשמור על בית השורשים (גוש האדמה של השתיל) - הניחו את השתיל עם השקית שעוטפת את השתיל בתוך הבור שמיועד לנטיעה ורק שם חיתכו בזהירות את השקית בעזרת יפנית, הסירו את השקית ומלאו באדמה. 

ט"ו בשבט שמח. טעו עץ. תנו לו מים, תשקיעו בו, ותרגישו במוחש איך כל פרי מתוק שתקטפו הוא תוצאה של ברית מופלאה בין הארץ, הידיים שלכם וה' יתברך.

מאת: יוסף רוסו, הקול היהודי

הליברלים בציונות הדתית עולים למתקפה

בזמן שהאגף התורני לאומי בציונות הדתית חוגג את הניצחון הדמוגרפי והפוליטי, האגף הליברלי הדתי מנסה להקים מערך עבודה ציבורי מרשים. מעלוני שבת מעוצבים ועד קמפיינים מתוחכמים על גיוס חרדים. מבט מבני אבל גם מהותי אידיאולוגי

במבט שטחי, נראה היה שהקרב הוכרע. אם מסתובבים בשנים האחרונות בישיבות, באולפנות, או אפילו במסדרונות הכנסת, התחושה בקרב הציבור האמוני והתורני היא של ניצחון בנוק-אאוט. התהליך שעברה הציונות הדתית היה שיקוף כמעט מדויק של מה שהתרחש במפה הפוליטית הכללית בישראל: הכף נטתה בבירור ימינה - הן פוליטית והן דתית.
המוסדות השמרניים - ישיבות הקו, המכינות התורניות והגרעינים - הלכו וגדלו בקצב מסחרר, בעוד המוסדות הליברליים דשדשו מאחור. גם בזירה הפוליטית, הניסיון האחרון לייצר אלטרנטיבה "ליברלית-דתית" בדמותם של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתיימרו להציג יהדות מתונה ומחברת, הסתיים בהתרסקות מפוארת ובמחיקה כמעט מוחלטת מהמפה. במקביל, נקודת התורפה ההיסטורית של האגף התורני - התקשורת - הפכה לפתע לנקודת חוזקה. אם בעבר הימין הדתי היה מגמגם מול המיקרופונים, הרי שהשנים האחרונות סימנו את תור הזהב שלו עם אחיזה איתנה בכלי תקשורת משפיעים כמו 'עולם קטן', 'בשבע' וערוץ 14.
אבל בפוליטיקה כמו בפיזיקה לכל פעולה יש תגובת נגד. בשנתיים האחרונות אנחנו עדים להתארגנות מחודשת, שיטתית ומתוחכמת של האגף הליברלי בציונות הדתית. זה כבר לא אוסף של קולות בודדים או ממורמרים, אלא מערך שנבנה בקפידה בכמה צירים במקביל: תקשורת, רעיונות, וארגוני שטח. 
הכתבה הזו לא נולדה כדי ללעוג לניסיונות הללו, ובטח שלא כדי לבטל אותם בהינף יד. להיפך. המטרה שלה כפולה: ראשית, לפרגן על העבודה הרצינית שנעשית שם. יש כאן מהלך אסטרטגי שראוי להערכה מקצועית. אבל בעיקר לשמש קריאת השכמה לציבור האמוני. המטרה היא לפרוס את המפה, להכיר את הכוחות הפועלים, להבין את "הקונסטרוקציה" החדשה שנבנית מול עינינו. 

"הקוטב בין האלוקי לאנושי" – שיחה אידאולוגית עם הרב אברהם סתו

כדי להבין את המנוע האידיאולוגי שפועל מאחורי הקלעים, צריך לצלול לעומק הוויכוח. הרב אברהם סתו הוא אולי הדמות הבולטת, הרהוטה והכנה ביותר באגף הזה היום. הוא לא מסתתר מאחורי סיסמאות, ומוכן להישיר מבט גם אל הנקודות הכי כואבות של המחלוקת. בשיחה טעונה ופתוחה, ניסינו להבין: האם אנחנו עדים ללידתה של תנועה חדשה, או שמדובר בגלגול חדש של השמאל הדתי?

התחושה היא שאתם מתעוררים. שיש כאן מערכת שמתחילה לזוז.
"אני מסכים שיש התעוררות", פותח הרב סתו, אבל מיד מסייג "ההתעוררות הזאת, כמו שאני רואה אותה, היא תגובה מאוחרת לתהליך של הקצנה. הקושי נוצר מהברוטאליות. יש שורה של ארגונים כמו 'תורת לחימה', 'סוללים דרך', 'חותם' ו'כושרות', שמייצרים שיח דורסני כלפי עמדות שהן קצת יותר מתונות ומורכבות".
מה זה אומר "ברוטאלי"? ויכוח הוא דבר ללא כפפות.
"ברוטאלי זה אומר שאם אני כותב טור, ואז ארגון מתחיל לכתוב עליי שכתבתי ב'עלון של רבני הפרוגרס', שאני 'מתכופף בפני רוחות הפרוגרס' ומעוות את הרב קוק - אלו מילים קשות ומזלזלות. השיח היותר מורכב ופתוח הודר מהבמה הציבורית, מעלוני בתי הכנסת בפרט. התחושה הייתה שיש קול מאוד מרכזי בציונות הדתית - מתון יותר, מורכב יותר - שלא נשמע ונדחק לשוליים. ולכן באנו לשים אותו על הבמה".
אתה מבין את מי שמכנה את כל המערך הזה כ"שמאל דתי"? 
אני שמאל?" סתיו כמעט מזדעזע "נכון שיש פה משהו קצת בעייתי בהגדרה. אני אנסה לאפיין שיש בנו מתינות ובניגוד לקיצוניות יש בנו פתיחות למגוון של דעות. כן יש אהדה, אבל מסויגת כלפי ערכי המודרנה, כלפי פמיניזם, הומניזם. יש חתירה ליושר על פני מחנאות. זה דבר מאוד מאוד חשוב ומרכזי. יכול להיות שגם אתה תגיד אותו דבר על עולם קטן, אבל מה אני אעשה…" 
אבל כשמדברים על הליבה, על היחס לאלוקים מול העולם המודרני, יש תחושה שהליברליזם הדתי רואה באלוקים סוג של "תרח זקן". מין סבא נרגן שצריך לכבד אותו כי הוא קיים, אני כמעט אגיד שלפעמים התחושה היא שאלוקים הוא כמעט מטרד שמפריע לך לחיים המודרניים והמערביים שאנחנו באמת רוצים לחיות.
"אני אדייק: הצבה של הקוטב האנושי מול האלוקי - זה זה הסיפור בעצם. עכשיו, השאלה האם אנחנו מקריבים אותו בשלמות ובשמחה, ואפילו מבטלים את הרובד האנושי, יש פה ניואנסים או שאנחנו מציבים אותו כאיזה קוטב שמנהל דיאלוג. יש מי שהולך למקומות באמת קיצוניים, שמבחינתו כל האנושי מקודש והדת היא איזה תרח זקן. המקום שאותו אני מקדם, שבו אני נמצא, זה מקום שבו יש היבטים מסוימים, שבהם כתוצאה משינויי זמנים, כתוצאה מכל מיני דברים, יש נקודות מסוימות בהלכה, בדת, שבהם המתח, שבהם במתח הזה אני נמצא במקום יותר קרוע, אפשר לומר. החוויה הזאת היא חוויה שקשובה לאנושי, ושאיתה אני מזדהה ואפשר לקרוא לה ליברליזם".
בוא נעבור לפוליטיקה. כשמדברים על "ברית המשרתים" ומאידך על היחס לחרדים, יש לפעמים תחושה חריפה מאוד שמה שעומד ביסוד זה למעשה שנאת חרדים קלאסית חילונית. "ברית משרתים" דוחקת למעשה את הברית הלאומית לטובת ברית אזרחית. מכאן אנחנו בכינון ישיר למדינת כל אזרחיה. 
"אני לא מקבל את המושג 'ברית המשרתים', מעולם לא השתמשתי בו. אבל אני מאמין בברית דורשי הצדק. היחס למגזר החרדי כיום הוא עוול. כששליש מהציבור היהודי הולך לקבל פטור מגיוס, ועשרות מיליארדים הולכים ללימודים שלא משלמים מיסים - זה עוול בהיקפים אדירים. הברית שאני מאמין בה היא של מי שדורש צדק ולא מוכן לתת לעוול הזה להימשך". 
לגבי הטענה על שנאה לחרדים, סתו דוחה זאת מכל וכל לגבי המקום שלפחות בו הוא נמצא: "אצלי מערכת היחסים עם המגזר החרדי עמוקה מאוד. אני יושב כל היום מול 'אוצר החכמה', הכתיבה שלי על החרדים הולכת למקום של חיבור. אבל הפוליטיקה החרדית היא בעייתית. היא רואה אך ורק את הישרדות מבני הכוח שלה. אני מאוד רוצה שהם יהיו בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם". מאידך, ביושר, סתו לא מכחיש את קיומה של שנאת חרדים שקיימת ברקע אצל חלק לא מבוטל מהקבוצות הדתיות הלאומיות שעליהם אנחנו מדברים. 
אז אם החרדים בחוץ, אתם הולכים לברית עם הערבים? האגף שלכם מוכן להקים ממשלה עם מפלגות ערביות?
"הרב טאו אמר גדול קידוש השם יותר מחילול השם ולכן מותר להקים ממשלה עם ערבים" הוא מגלגל את ההוראה שמיוחסת לרב טאו. 
אני עכשיו שואל אותך, אתה חותם על זה במציאות הזאת?
"אני אגיד את הכן פעמיים. הערבים פה בשביל להישאר בעתיד הקרוב, וחשוב מאוד לייצר שיח עם האגפים המתונים שבהם. אני לא מספיק יודע להגיד לך אם מנסור עבאס הוא אחד מהם, יש שמועות וכתבות לכאן ולכאן. אבל בגדול הערבים זה לא דבר פסול". 
זה לא מאיים על הזהות הלאומית של המדינה? 
"לא לא יותר מדי, זאת מדינה שרבע ממנה אינם יהודים, אז הגיוני שגם עשרה אחוז מהקואליציה יהיו גם לא יהודים".
מה עוצר אותם במבנה שאתה מתאר להשתלט על הזהות של המדינה - ואיך אפילו הסכסוך הלאומי בינינו לבינם לא מרתיע אותך? 
"אני חושב שזה נושא נורא מורכב, שאין לו שאין לו פתרון אחד נכון, כי באמת המדינה הזאת חייבת להיות יהודית, אבל היא גם חייבת להיות דמוקרטית ושוויונית, ויש פה יש פה אירוע מורכב בחבורה הזאת של מיליון שני שני מיליון אנשים שהם בזהות בזהות כפולה. אני חושב שלהכניס לקואליציה מפלגה מצומצמת זה איזון סביר בדבר הזה. כמובן לברר מה הם קווי היסוד, מה הם ההחלטות שמתקבלות, מה הם התקציבים, השאלות האלה הם השאלות החשובות. ואם חלילה היו מקבלים החלטות שמסכנות את מדינת ישראל, זה משהו אחר. אבל הממשלה באופן שבו הוקמה בפעם הפעם הקודמת, בעיניי הוכיחה שהיא לא מקבלת החלטות שהשמידו את מדינת ישראל כמדינה יהודית"
הדברים של הרב סתו מחדדים את קו השבר. זה לא ויכוח על ניואנסים, אלא על תפיסות יסוד: בין "קריעת הלב" מול המודרנה לבין מחויבות מוחלטת למסורת; בין שותפות גורל עם החרדים לבין שותפות אזרחית עם הערבים. הליברלים החדשים, כך נראה, מחדדים עמדות. 
פרק ד': "הסתכל בעלמא וברא אורייתא" – האם זה שדרוג או פירוק?
אחרי ששמענו את הצד הליברלי מדבר על "כאב", "מורכבות" ו"תיקון עוולות", עולה השאלה הגדולה: איך בעצם צריך להסתכל על האירוע הזה? האם אנחנו רואים כאן שדרוג של השמאל הישראלי, שמחליף את הריקנות החילונית בשפה יהודית עשירה? או שמא מדובר באיום מסוכן יותר: שמאל שמשתמש בבית המדרש כדי לפרק את הלאומיות ואת הזהות היהודית מבפנים?
כדי לברר את הנקודה הזו, ישבנו לשיחה עם הרב אליאב תורג'מן, דמות בולטת באגף התורני, שמנתח את התופעה לא כרצף של מקרים בודדים, אלא כשיטה.
השורש התיאולוגי: העולם מול התורה 
"כדי להבין את ההבדל בינינו לבינם, צריך ללכת לשורש", מסביר הרב תורג'מן. "יש כאן היפוך של היוצרות. חז"ל אומרים שהקב"ה 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' (הסתכל בתורה וברא את העולם). התפיסה של האגף הליברלי החדש היא הפוכה: 'אסתכל בעלמא וברא אורייתא'. נקודת המוצא שלהם היא שהעולם – על ערכיו המערביים, הפרוגרסיביים והליברליים – הוא מקום נפלא, מתוקן וטוב. התורה, לעומת זאת, היא זו שמייצרת את הבעיות".
הדוגמה המובהקת שהוא מביא היא סוגיית הלהט"ב. "כשאתה בא מנקודת מוצא שהעולם המערבי צודק, אתה מסתכל על ההלכה כמי שמפריעה להרמוניה הזאת, ואז כל המאמץ האינטלקטואלי שלך מוקדש כדי 'לסדר' את היהדות כך שתתאים לעולם. אנחנו, לעומת זאת, אומרים: התורה היא האמת המוחלטת. אם העולם המערבי מתנגש איתה, אז העולם המערבי טועה, גם אם זה לא נעים וגם אם זה לא מצטלם יפה".

"קח למשל את מיזם 'הרבעון הרביעי'," הוא אומר. "לכאורה, יוזמה אזרחית, חילונית, שמדברת על 'פתרונות' ו'הפסקת השנאה'. מי יכול להתנגד לזה? ולכן אתה רואה רבנים טובים ותמימים, אנשי חינוך מהזרם המרכזי, שנשאבים לשם כמו פרפרים לאור. הם לא מבינים שזו מלכודת דבש. בשלב הראשון מדברים על קפה ומאפה, אבל המגמה היא לטשטש את הזהות הלאומית והיהודית הייחודית לטובת 'ישראליות' עמומה".
הוא מצביע על פרדוקס: "השמאל החדש הזה הרבה יותר מתוחכם. הוא לא תוקף אותך עם דגלים אדומים. הוא מחבק אותך. הוא לוקח אנשים כמו הרב אייל ורד – אנשים יקרים שרוצים להוסיף טוב – והופך אותם לחלק מקואליציה שמטרתה בסופו של דבר היא פירוק המבנה השמרני".
לדבריו, האגף הליברלי נהנה מתדמית של אבירי האתיקה והדיבור הנקי, אבל במבחן המציאות מתגלה תמונה אחרת. "יש להם נטייה לדבר 'נורא יפה', במילים גבוהות על מוסר וטוהר," הוא אומר בכאב, "אבל כשמגיעים למבחן האמת, המסכות נופלות. תראה את השתיקה של ארגוני האתיקה שלהם מול העוולות במשפט נתניהו, לעומת העיסוק האובססיבי בסיגרים ושמפניות. או הדוגמה הקיצונית יותר - עלילות הדם שהופצו נגד הרב טאו. סיפורי בדים הזויים על 'כתות' ו'פגיעות טקסיות', שכל גורמי החוק הפריכו, אבל השמאל הדתי אימץ אותם בחום. למה? כי זה שירת אג'נדה פוליטית נגד 'הקו'. פתאום כל הדיבורים על 'לשון הרע' ו'הלבנת פנים' נעלמו. זה מוכיח שהמוסר שם הוא סלקטיבי. הוא כלי נשק, לא מצפן".
המלחמה החדשה: פרוגרס מול מסורת 
לפי הניתוח הזה, המאבק הוא כבר לא על "ארץ ישראל השלמה" במובן הקלאסי של ימין ושמאל מדיני. קו החזית זז. "המלחמה היום היא בין מי שמבין ש'הפרוגרס' הוא סכנה לזהות האנושית והיהודית, לבין מי שחושב שהפרוגרס הוא דבר טוב שרק צריך קצת 'לאזן' אותו עם פסוקים," מסכם הרב תורג'מן. "הליברלים הדתיים, יחד עם שותפיהם ברבעון הרביעי, הכריעו שהם בצד של הפרוגרס. הם רואים בו קידמה. אנחנו רואים בו פירוק".
הרב תורג'מן מבין שהדברים שהוא מביא שמים אותו בפוזיציה שלא נעימה של "עומד בשער" - "כשכולם רוצים לחגוג אחדות וקפה ומאפה, אנחנו אלה שצועקים 'זהירות, יש פה סכנה'. באופן טבעי, זה מצטלם רע. קל מאוד למסגר אותנו כאובססיביים, כהיסטריים, כמי שמפחדים מהצל של עצמם ורואים צל הרים כהרים. הצד השני תמיד נראה יפה יותר, מחבק יותר, פתוח יותר".
ובכל זאת, למרות הביקורת העצמית ולמרות הדימוי התקשורתי של "ההזויים והמפחדים", הרב תורג'מן לא מתרגש. הוא משוכנע שהציבור הבריא מריח את האמת. "הם יכולים לנסות להוציא אותנו כמי שמגזימים בפחד שלהם, כמי שרואים 'פרוגרס' בכל פינה," הוא אומר בביטחון, "אבל הציבור לא קונה את זה. הציבור מצביע ברגליים. תסתכל על הישיבות, על הגרעינים, על היישובים - המסה הקריטית של הציונות הדתית הולכת לכיוון השמרני, האמוני. אנשים מבינים שעם כל הכבוד לחיבוקים ולמילים היפות, בסוף צריך מישהו שישמור על החומות".
פרק ה': הפעם, הם באים עם התורה
אז איפה כל זה מעמיד אותנו?
כשמביטים על התמונה המלאה – מהעלונים המעוצבים של "הדור", דרך הקמפיינים המתוחכמים של "ברית המשרתים" ועד לשיח התיאולוגי הנוקב של הרב סתו - המסקנה הראשונה היא שהקונספציה, לא של השישי באוקטובר אלא דווקא של השמיני באוקטובר הייתה שגויה.
רבים בימין מיהרו להספיד את השמאל ואת הליברליזם הישראלי אחרי הטבח. הם אמרו: "המציאות טפחה על פניהם, הקונספציה קרסה". אבל האמת מורכבת יותר. האגף הליברלי לא מת בשביעי באוקטובר; הוא בעיקר שינה פנים, הפיק לקחים ושינס מותניים. הוא הבין שהשמאל החילוני הישן, המנוכר למסורת, סיים את דרכו ההיסטורית. כדי לחזור להגה ההנהגה, הוא חייב להתחבר לשורשים.
הדילמה: שדרוג השיח או סוס טרויאני?
אפשר, במידה של אופטימיות, לראות בתופעה הזו בשורה. הרי יש כאן שדרוג של השמאל הישראלי: במקום סיסמאות ריקות של מרצ, אנחנו מקבלים יריב אידיאולוגי שיש לנו איתו שפה משותפת. הם מצטטים את הרב קוק, הם לומדים גמרא, הם מגיעים מתוך בית המדרש. השיח הופך להיות גבוה יותר, ערכי יותר, יהודי יותר. אולי, רק אולי, מתוך הוויכוח הזה יצמח משהו טוב?
אבל ישנה גם האפשרות השנייה, המטרידה יותר: שזהו מהלך שנועד להשתמש בכלי הקודש - במונחים כמו "ברית", "תיקון עולם" ו"אהבת ישראל" - כדי לפרק את היסודות הלאומיים והדתיים של המדינה. כש"ברית המשרתים" מדברת על ממלכתיות כדי לפרק את הברית עם החרדים, או כשהרב סתו מדבר על שותפות עם ערבים בשם ערכים דתיים - החשש הוא שהיהדות הופכת כאן לקרדום לחפור בו את יסודות הלאומיות.
וזה הופך להיות הרבה יותר מסובך כי נייר הלקמוס איננו בהכרח הכיפה שעל הראש או שם הישיבה בה למד האדם, אלא סדר העדיפויות הערכי:
האנושי לפני האלוקי: האם נקודת המוצא היא שהעולם המערבי (הפרוגרסיבי) צודק וצריך "לסדר" את התורה לפיו?
אזרחות לפני לאום: האם יש נכונות לפרק את הסולידריות היהודית-שבטית (עם החרדים והמסורתיים) לטובת סולידריות אזרחית-אוניברסלית (עם "משרתים" באשר הם, כולל ערבים)?
טשטוש ההבדלים: האם המסר המרכזי הוא תמיד "הכלה", "מורכבות" ו"קפה ומאפה", תוך טשטוש של אמיתות חדות ומאבקי זהות?
לא צריך להיכנס לפרנויה. לא כל מי ששותף ב"רבעון הרביעי" הוא סוכן פרוגרסיבי, ולא כל אישה שזועקת על נטל הגיוס היא חלק ממזימה להפלת הממשלה. יש בציבור הזה המון אנשים כואבים, אידיאליסטים, שמחפשים באמת ובתמים תיקון ואחדות. אבל הציבור התורני-לאומי לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לישון בשמירה או להסתפק בצדקנות של "אנחנו הרוב".
הצד השני עובד. הוא מקים עיתונים, משתלט על השיח ברשתות, בונה מוסדות ורוקם בריתות פוליטיות. הליברליזם הדתי חזר למשחק, והפעם הוא חמוש בפסוקים ובטיעונים הלכתיים.
הוויכוח לא נגמר. הוא רק עולה כיתה. והפעם - לטוב ולמוטב - הוא מתנהל מתוך בית המדרש.

מאת: שרה יוסף

למען הבנים שנפלו ולמען הדורות שיבואו: עזה צריכה להיות יהודית

אביו של אליקים ליבמן הי"ד במאמר לכבוד חזרתו של רן גואלי הי"ד: סגירת המעגל המוסרית דורשת לא רק למגר את הרע, אלא להצמיח טוב: שליטה והתיישבות יהודית מלאה בעזה

החזרתו של רן גואילי ז"ל, הגיבור שיצא להגן על העם הזה ונפל בקרב, היא רגע של הקלה בתוך ים של כאב. אני יודע מה עובר על איציק וטלי היקרים. אני יודע שהחזרה הזו לקבר ישראל לא מנחמת ולא מעלימה את הכאב שילווה אותם עד 120, אבל היא מאפשרת להתחיל להתאבל. במקום להיות עסוקים בלהשיב אותו, אפשר סוף סוף להתמודד עם האובדן.
אבל אסור לנו לטעות. הבאתם של גיבורינו לקבורה היא רק חצי מסגירת המעגל. המחויבות שלנו כלפי רן, כלפי אליקים בני, וכלפי הדורות הבאים, היא לוודא שמציאות כזו לא תחזור לעולם.

המוסר האמיתי: גביית מחיר קרקעי
אנחנו שומעים את הקולות מהעולם, מהתקשורת, ולעיתים גם ממשפטנים שמנסים להלך עלינו אימים. אבל העם היהודי הוא העם המוסרי בעולם, והמוסר היהודי הנכון והצודק קובע: "הקם להורגך השכם להורגו". מי שביצע בנו את הזוועות הללו, מי שחטף, אנס ושרף, איבד את הזכות להתקיים על האדמה הזו.
מדינת ישראל לא רק רשאית, אלא חייבת מוסרית לנקום באויביה. הנקמה אינה יצר אפל, אלא כלי להשבת ההרתעה ולעשיית צדק. האויבים שלנו מסתכלים מהצד. זה לא רק חמאס - אם הם רואים שיש עדיין אויבים בתוך עזה, ושישראל לא שולטת בשטח הם מפרשים זאת כחולשה.
כדי להבטיח שבאמת "לעולם לא עוד", אנחנו חייבים באופן הכי פשוט לחזור לשם. זה לא התחיל בשמחת תורה אלא בנקודה שבה עזבנו את המקום הזה. ולכן הניצחון לא יושג רק בהשמדת מחבלים, אלא במחיקת עזה מכל אויב ואז ביישובה מחדש. שדרות, נתיבות, אופקים וקיבוצי העוטף צריכים להגיע ברצף התיישבותי יהודי עד הים של עזה.

לצאת מהמיצרים של הגלות
השבוע נקרא את פרשת "בשלח", המתארת את יציאת מצרים. יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי בלבד, אלא ציווי אקטואלי: לצאת מהמיצרים, להשתחרר מהתודעה הגלותית. הפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" חייב להנחות אותנו גם היום. אנחנו צריכים להיות, כפי שאמר רש"י, "בגבורה גבוהה ומפורסמת".
העולם שמתיימר לדאוג ל"בלתי מעורבים" בעזה, מוזמן לקחת אותם ולמצוא להם מקום אחר. לא כאן. לא במקום שבו נשפך דם בנינו. המקום הזה צריך להיות בשליטה ביטחונית והתיישבותית ישראלית מלאה. האדמה הזו צריכה להיות מחולקת ללוחמים, לפצועים ולמשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכל.

כן יאבדו כל אויביך
דבורה הנביאה סיימה את שירת הניצחון שלה במילים המהדהדות עד ימינו: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ – וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". השקט יגיע רק כשנשמיד את האויב עד תום.
רן גואילי היה הראשון לצאת לקרב מתוך ערבות הדדית, ולצערנו האחרון לחזור בסיבוב הזה. כעת, נותר לנו לפרוע את החוב. לא רק בהשבת הבנים, אלא בהבטחת העתיד. האחריות על עזה היא שלנו. רק כשנשלוט שם, נמחק את זכר עמלק מתחת השמיים ונבנה חיים יהודיים בארצנו – נדע שבאמת סגרנו מעגל.

מאת: מאיר אטינגר

כשהנערים בבקעה הבינו את מה שעוד לא הבינו בעזה

עזה נשארה חטופה
בזמן שישראל התרגשה מהחזרת גופתו של החלל החטוף רן גויאלי הי"ד, מי שעוקב אחרי התכניות המדיניות לעזה, התמלא בדאגה מפני המעבר ל"שלב ב'", שעל פי הכרזות הממשל בארצות הברית יחל בפתיחת מעבר רפיח לכניסה וליציאה מעזה, וכניסת "ממשלת הטכנוקרטים" בועד המנהל שלה גם נציגי טורקיה וקטאר. אין עוד חטופים בעזה? עזה עצמה עדיין חטופה.
נתניהו מיהר להצהיר בכנסת שישראל תשלוט ביטחונית בעזה, ושלא יהיה שיקום לפני פירוז הרצועה ופירוק חמאס מנשקו. אלא שדווקא הניסוחים האלו דורשים תשומת לב לפרטים הקטנים: מה זה אומר פירוק חמאס מנשקו - על איזה נשק מדובר? ואם כבר לא שומעים על יעד למיגור חמאס ארגונית מה זה אומר על מעורבותו הפוליטית ברצועה? מה יהיו הכלים לפיקוח צבאי אחרי ההגדרה של "פירוק חמאס מנשקו" ומי קובע שהיעד הושג? האם זה יהיה תלוי בחסדיו של טראמפ?
כפי שאמרנו מהרגע הראשון: המהלכים המדיניים מוכיחים שוב שאין שום פתרון שיסיים את הסכנה מערביי עזה מלבד הגירה. המלחמה בחמאס היא יעד זמני בלבד, שכן הוא אף פעם לא מסתיים, שהרי עזה היא חמאס וחמאס הוא עזה. הדמיון של ממשלה שאיננה חמאס ואיננה רש"פ מתברר במציאות כחלום - הועדה הטכנוקרטית היא הרש"פ בתחפושת.
עכשיו כשהחטופים חזרו, וכבר אין תירוצים מתבקש לחזור לדרישה הפשוטה: כיסופים פנימה, רפיח החוצה. כיסופים פנימה להתיישבות יהודית, רפיח החוצה להגירה ערבית.

---

המאבק על ההגירה
מצרים, הציבה לעצמה יעד מרכזי עליו חוזר הנשיא א-סיסי כבר מתחילת המלחמה, לבלום את ההגירה הערבית מעזה ולשמר את "העניין הפלסטיני", והשתמשה גם באיום צבאי לצורך העניין. מאז הפסקת האש פועלת ה"ועדה המצרית" בעזה לשיקום ככל הניתן מה שישראל מאפשרת, כשהיא מתעקשת על עיקרון מרכזי - "שיקום במקום". ההיגיון ברור - המטרה היא למנוע שינוי מבני וחברתי בעזה, מה שיבלום יוזמות של ישראל או של ארצות הברית. 
השבוע פרסמה הועדה המצרית סרטון של מחנה האוהלים שהקימה בציר נצרים לתושבי העיירה העזתית א-זאהרה שהיתה במקום והוחרבה על ידי לוחמי צה"ל. גם כאן המטרה כפולה - לעכב אפשרות של ביתור מחודש של הרצועה ולקדם את השיקום במקום כשכל עיר נבנית במקומה.
הם מבינים היטב על מה המאבק כרגע, ואנחנו?! אל מול הלחצים של חמאס ומדינות ערב ובראשם מצרים שמתמקדות במניעת ההגירה. המשימה כיום היא להיאבק בתכנית לשיקום עזה באמצעות לחץ ציבורי לעכב אותה. ככל ששיקום עזה יתעכב כך הלחץ להגירה ילך ויגדל. לכל עיכוב יש משמעות בעידוד ההגירה - אם לא מרצון, אז מחוסר ברירה.

---

סוריה - האיום הפך לעובדה מוגמרת, השאלה עכשיו - איך מתכוננים?
בסוף השבוע הקודם השלים צבא סוריה החדש את ההשתלטות על רוב השטחים שהחזיקו הכורדים בצפון מזרח סוריה, והכריע למעשה את התקווה של הכורדים לשמור על אוטונומיה מפני המשטר האסלאמיסטי. משטר א-שרע הצליח להשתלט על נכסים אסטרטגיים ומשאבי טבע, וגם על בתי הכלא שבהם הוחזקו אנשי דאעש - שלכדו הכורדים שלחמו בשיתוף פעולה עם מדינות המערב וארצות הברית שכעת הפנתה להם עורף.
איך האירועים האלו משפיעים עלינו? מי שעוקב אחרי המהלכים של א-שרע ימצא סדר ותכנון מופתי. בגיבוי ארצות הברית שכרתה ברית עם מדינות האחים המוסלמים - טורקיה וקטאר שהעניקו את החסות למשטר א-שרע. המשטר מבסס את שלטונו בסוריה צעד אחד צעד. כשהשלב הבא יהיה ניסיון נוסף מול הדרוזים.
למעשה, ניתן לומר כי ארגון הטרור הג'יהאדיסטי היאת תחריר א-שאם עבר את רגעי המבחן על השליטה על סוריה. חלון ההזדמנות למנוע את התבססות משטר א-שרע בסוריה נסגר כמעט לגמרי, בגבול הצפוני יש כעת מדינת חמאס חדשה, עם צבא אדיר, שטורקיה מחמשת אותה באופן סדיר.
ברגעים אלו עוד לא ידוע מה יהיה גורלו של המשטר האיראני ואיתו הציר השיעי, אבל כבר אפשר לדעת שהציר הסוני בהובלת טורקיה וקטאר הוא האיום הבא. וצריך לצלצל בכל הפעמונים כדי להכין תכנית להגנה ומתקפה מפני האויב מצפון.

---

נהר הפרת - ההבטחה תהפוך לצורך במציאות?
בליץ ההשתלטות של צבא סוריה החדש של משטר א-שרע על האזורים שהיו בשליטת "כוחות סוריה הדמוקרטיים" בהובלת הכורדים בצפון מזרח סוריה, הביא את הג'אהדיסטים אל נהר הפרת, כשיוצאי אלקעאידה חוצים את הפרת חזרה והפעם כמדינה מבוססת עם לגיטימציה בינלאומית 
בגבולות ההבטחה התורה מספרת לנו שגבולות הארץ יגיעו עד לפרת. מדוע דווקא נהר הפרת? בעיני, יש חלקים בתורה שהם עדיין לא מובנים לו כל צרכם, והם כמו כתב חידה. האמונה, אבל לא רק האמונה, אלא גם הניסיון מלמדים אותנו שיש עומק בדבר. 
אבל תמיד אנחנו רואים איך גם אחרי התעקשויות רבות וניסיונות לחמוק מתברר כי המציאות דורשת את קיום מצוות התורה ובלעדיה אין לנו קיום. זה נכון לגבי האזהרה "ואם לא תורישו את יושבי הארץ". שלמרות נסיונות רבים לחמוק מהורשת הארץ, ולהמציא פתרונות דו קיום התברר כי אין מנוס.
במציאות החדשה שבה שולט משטר אסלאמי קיצוני תאום חמאס על גבול הצפון, פתאום הרעיון שבו נאלץ לכבוש את סוריה עד לפרת, כבר לא כל כך מופרך. ברגע שבו השלטון הסורי ירגיש מספיק מבוסס הוא יתחיל להילחם בנו, ואז, אולי לא יהיה אף פתרון אחר מאשר לפרוע את ההבטחה. מי יודע. מה שבטוח מה שהיה פעם נראה כתלוש מהמציאות, כבר לא כל כך הזוי.

---

לפרק את המשטרה הפלסטינית מנשקה
הפיגוע המושתק: השבוע טעה רכב יהודי שהיה בדרכו להר עיבל ונכנס לשכם, שם נפתחה לעברו אש, וכשהצליח להגיע להר עיבל גילה פגיעות ברכבו. דובר צה"ל הוציא הבהרה כי לא מדובר בפיגוע, אלא ברכב יהודי שפרץ מחסום של המשטרה הפלסטינית, הנה כי כן הגענו לשלב של נרמול הירי של שוטרי הרשפ ביהודים בשכם. דוצ הוסיף כי הכניסה לישראלים לשטחי a אסורה ומסוכנת מדובר בשקר גס. רק לאחרונה נחשפה בכנסת מדיניות צהל לעודד כניסת ערבים ישראלים לשטחי הרשפ. האיסור הוא אך ורק על יהודים וכעת יש גם לגיטימציה לירי על יהודים בשכם.
במקרה נוסף שוב אישר צה"ל לשיירה של המשטרה הפלסטינית להיכנס לכפר עינאבוס הסמוך ליצהר שמוגדר לפי הסכמי אוסלו כשטחי b בעקבות ירי בלתי פוסק. כל זה מצטרף לתחנות משטרה פלסטינות רבות שבהם כוח חמוש קבוע בשטחי b שאמורים להיות בשליטה ביטחונית על פי הסכמי אוסלו.
אם ברור לממשלה שאסור להכניס את הרשות הפלסטינית לעזה, מדוע ביהודה ושומרון היא מתנדבת לאפשר לה גישה לנשק בזמן ששוטרי הרשות ממשיכים להתכונן. הדרישה הבאה של המחנה הלאומי צריכה להיות לפרק את המשטרה הפלסטינית מנשקה!

---

ראס אלעוג'ה 
ולסיום, אירוע משמח. בשבת האחרונה התפנו המשפחות האחרונות ממאהל הפולשים הבדואים בעוג'ה. מי שזוכר כיצד שלטו הבדואים והטילו אימה לפני 15 שנה על כל המרחב עד לכוכב השחר, כולל הברחות נשק ופשיעה חמורה, לא יכול שלא להתרגש מהאירוע המכונן. במשך שנים חוששת המדינה להרוס את הכפרון הבלתי חוקי בחאן אל אחמר, למרות פסיקת בגץ. והנה מתברר שזה אפשרי, אם המדינה לא מסוגלת אז נערי הגבעות יכולים.
השלב הבא, הוא עזיבה של כפרים של ממש. רק בשבוע שעבר כתבה בעיתון הארץ טענה כי בפאתי הכפר סינג'ל ישנם 15 בתים שנעזבו, סביר להניח שהתופעה יותר רחבה. מה שבטוח היא מעבר לפינה. אם תרצו גם זו לא אגדה.

בשלח – בדרך בין עבדות לעצמאות

קרועים בין חירות לשעבוד. הים נקרע – בני ישראל יוצאים לדרך, אבל השעבוד עוד נושף בערפם. מרדף של פרעה ומצרים אחרי ישראל מביא לתלונות וחרטה על היציאה – אבל מסתיים בנס מהדהד ועונש ראוי למצרים, ובשירת הים.


קשיי העצמאות – זהו, יוצאים לדרך, אין משעבד – אבל צריך לדאוג לעצמנו. משה ממתיק מים מרים (או: את מרירות הקושי לחיות באופן עצמאי...), אבל צריך לדאוג גם לאוכל.. .


לחם מן השמים – בני ישראל מקבלים אוכל פלאי, שמגיע יום יום מן השמים, ודוקא לאותו יום. יחד עם קשיי הסתגלות לתלות היומיומית וההקפדה שלא להותיר ולא לחשוב על היום הבא – מתגלה גם מעלת ישראל שקדושת השבת מגיעה אליהם באופן טבעי והם מתנהגים בהתאם (חוץ משוליים שגם בשבת לא מצליחים להשתחרר מהדאגה לאוכל).


הבאר – אחרי תלונות נוספות ואוירה עכורה – כורה משה באר ניסית במטהו, שנותנת מים לישראל בכל שנות הנדודים במדבר.


עמלק – מלחמת הבכורה – והנה – מגיע גם אויב מבחוץ שמזנב באנשים שלומדים להיות עם. העם מתלכד למלחמה שמשלבת מלחמה נמרצת של יהושע עם תפילה וקשר לקב"ה על ידי משה. עמלק – שמקרר את ההתחלות הטובות ומנסה לכבות אותן – נזכר לדיראון עולם!


 


בפרשתנו נוכח מאד המתח והקושי של חיים עצמאיים: עבד אינו צריך לדאוג לעצמו לאוכל, הוא יושב "על סיר הבשר" ואוכל "לחם לשובע". בן חורין צריך לדאוג לעצמו. זה משתלם?


בחסידות מדובר על שלשה שלבי גדילה: עיבור, יניקה, ומוחין. בעיבור – התינוק חווה את עצמו כחלק מאמא שלו, וזהו. הוא לא צריך לאכול, הוא יושב על סיר הבשר.. . ביניקה – יש כבר אישיות עצמאית, אבל היא עדיין תלויה מאד באם: האם מעבדת עבור התינוק את האוכל ומניקה אותו. במוחין – הילד גדל להיות אישיות עצמאית, שדואגת לעצמה (כמובן ששלבים אלה קיימים בנפש בעוד רבדים, כמו למשל: ילדות, נערות, בגרות).


הפרשה שלנו מתארת מעבר מעיבור ליניקה: בני ישראל עדיין לא הגיעו לארץ ישראל, בה הם כבר מנהלים חיים עצמאיים. בשלב הזה הקב"ה עדיין מנהל אותם כאם את עולליה, והוא גם נותן להם מזון מעובד ומיוחד – בדומה לחלב אם.


הקושי של בני ישראל לקבל את המן קשור לקושי להיות בשלב היניקה – לדעת ולהכיר בזה שאנחנו תלויים. נצייר לנו אדם שאוכל ליד שולחן, אבל השולחן אינו עומד על רגליים אלא מוחזק על ידי שני אנשים משני הצדדים. האם האוכל יאכל באותה נינוחות? מן הסתם הוא יתקשה להיות נינוח, כי על הדומם אנחנו סומכים הרבה יותר מאשר על בעל בחירה שעלול לעזוב פתאום את השולחן.. . גם בני ישראל בפרשה מתקשים להשלים עם התלות בקב"ה, והם רוצים להרגיש יציבים ובטוחים. לכן הם משאירים מן המן (מי אמר שגם מחר יהיה?) או יוצאים לחפש בשבת (מה, נגמר? אולי יותר לא יהיה מן?).


שלב היניקה מלמד כל אחד מאיתנו כמה הוא תלוי, וכמה לא אני בראתי את עצמי. רק אחרי מעבר טוב של שלב כזה – אפשר לגדול ולהיות בעל מוחין, מבוגר ועצמאי, שמכיר בקשרים שלו עם הסובבים אותו, ובפרט בתלות שלא נפסקת בה' יתברך.